אותנטיות, יצירתיות ועצמיות בחינוך התורני - הרב דוב ברקוביץ

 

לתרבות המערב פנים רבות, וההשקה בין החברה הישראלית לבינה הנה מורכבת ורב – מימדית. עוצמת התקשורת ואמצעי הבידור, מעמד האישה ומהות הזוגיות, פתיחת מרחב כדור הארץ לתיירות ולמסעות, התפתחות הטכנולוגיה והמחשוב המתקדם, ערכים חברתיים ופוליטיים של דמוקרטיה והומניזם, ועוד – כולם נדבכים במה שכונה "הלם העתיד", אך נהיה הלם ההווה המתפתח.

בדורות האחרונים ניצב "העולם התורני" מול התפתחויות דרמטיות שהתהוו בתרבויות זרות ושטפו חלקים בעם היהודי, במיוחד בדור הצעיר. בכל צומת חדשה כזאת התמודדה ההנהגה הרוחנית-חינוכית בשאלות כבדות ביותר אודות תהליכי יצירה חיוניים בעם ישראל אשר ינקו דווקא מיסודות חיצוניים. לימודי חול, שילוב במקצועות כלליים ובתחומי מדע מתקדמים, חברה מעורבת ואף הציונות עצמה כגורם לאומי בונה- העמידו הנהגה זו שוב ושוב מול הכרעות קשות.

גם היום חשוב לזהות את "הנקודה" שבתשתית המפגש המחודש בין תרבות המערב לבינינו.

בעבודתנו החינוכית בישיבות ובאולפנות עם תלמידים, צוותי הוראה ועם אנשי ניהול ופיקוח, נוכחנו לדעת ש"נקודה" זו מהווה שורש קיומי עבור הדור הצעיר, וכיום יש לכנותה – חיפוש היחיד אחר חיותו וחיוניותו. יש הרואים בתופעה זו, המאפיינת את העוצמות והנפילות של צעירים רבים, פגיעה ב"קדושת הכלל". לעומתם יש הרואים בחיפוש זה ברכה גדולה, גילוי מחודש של חיות הארץ ישראלית ותקווה לעבודת ה' אישית-פנימית שתהווה נדבך ראשוני לבנין חדש של הכלל.

כך או אחרת ראשי ישיבה, רמי"ם, מורים ומחנכים ברמות שונות מוצאים את עצמם מול תביעה בלתי מתפשרת, לעיתים מפורשת לעיתים סמויה, למפגש אישי וכנה – "בגובה העיניים" – עם תלמידיהם, וליכולת הבעה רגשית חווייתית. הניכור שקיים במוסדות רבים בין השכבה הצעירה לבין השכבה המבוגרת נובע, לדעתנו, בעיקר מחוסר ההכשרה של מחנכים ושל מנהלי המערכות למפגש שכזה.

לימוד קוגניטיבי היווה תשתית ליצירה הרוחנית של רוב רובם של הרבנים, המחנכים, היועצים והמפקחים המובילים היום את החינוך התורני. הם השתמשו בתורות הראי"ה, ולעיתים גם ברעיונות אחרים כמו אלו של הגרי"ד סולוביצ'יק, כדי לבסס זהות ישראלית מודרנית שתאפשר ליהודי התורני להשתתף בחברה הציונית החילונית וליצור בה. הם יצרו וחינכו מתוך הצורך בהתאמה אינטלקטואלית ואידיאולוגית, אבל לא היו מודעים מספיק לסתירות שנוצרו באישיותם במישור האישי בין עולמם התורני לבין עולם פנימי עשיר של חוויות והתנסויות ששאב את חיוניותו-במודע ושלא במודע-מערכי החברה הסובבת הבלתי תורנית.

מולם, על ספסל הלימודים, יושב היום דור אחר, דור שאינו בוחן את שאלת החיבור בין התורה לחילוניות הישראלית ותרבות המערב דרך מבחן רעיוני ודרל שיעורים במחשבה או באמונה, אלא במבחן החיים של ההתנסות החווייתית והמעשית. עבור דור זה כל השאלות הן שאלות של חיים והכלים שישמשו אותם בחיפוש אחר פשר החיים הם כישורי החיים. עבורם אין שאלת הקשר בין העולמות שבתוכם שאלה של זהות יהודית מודרנית וגם לא שאלה שתתברר באופן פילוסופי, אידאולוגי או תורני-ציוני. אין להם אלא שאלת חייהם, תביעת האחריות האישית, כנותם יושרם וחידת היעד האישי של כל אחד ואחת מהם לפני הקדוש ברוך הוא.

יכולת הבעה אישית ורגשית ושימוש פעיל ויצירתי בכלי דמיון הפכו לאמצעים חיוניים ביותר בהוראה תורנית-אמונית שישלימו את הלימוד העיוני הקוגנטיבי. אך העיקר הוא שראש הישיבה, הר"מ והמחנכים בכל המקצועות והדרגות יהיו קודם כל עצמם, שידעו לבטא את העולם התורני-אמוני שבתוכם, באופן נגיש, אמין ואותנטי – מבלי לדבר מתוך עמדה מתנשאת או כמייצג אידאולוגיות ונורמות בלתי-אמינות מבחינה חווייתית אנושית.

רק הוראה תורנית חיה ונוגעת בתוך מעטפת חינוכית בה מתקיים מפגש כנה ואותנטי – בין מבוגרים וצעירים יכול להוות מסגרת לחינוך תורני בעל תוחלת לעיצוב אישיות תורנית יוצרת.

התנאי שיתקיימו תהליכים אישיים בעלי משמעות אצל תלמידים הוא שהמדריכים הרוחניים שלהם יעברו בעצמם תהליכים אישיים של הבעה, מודעות ויצירה כבני תורה ואנשי אמונה.

בארבעה תחומים עיקריים יש להכשיר רמי"ם ומחנכים חדשים ולהעמיק את כישוריהם שלאלו שכבר פעילים בשטח:

 

  1. הוראה תורנית, בעיקר הוראת הגמרא – שורשיה ומפרשיה – בשיטה מובנת ושימושית ההופכת את הלימוד לחי מרתק ונוגע.


  1. העמקת יכולת המודעות העצמית וההבעה האישית, בכל תחומי החיים, אך במיוחד בתחום החוויה וההתנסות האישית הרוחנית-תורנית.


  1. הבנת השורשים התרבותיים והאינטלקטואלים של יסודות האותנטיות והיצירתיות בתרבות המערב תוך כדי עיון במקורות היהדות אודות מקום ה"עצמיות" בבניין האישיות התורנית-אמונית.


  1. הכשרה בשימוש בכלים יצירתיים שיש להשתמש בהם בעבודה עם כתה או בעבודה פרטנית כחלק מהוראה תורנית מבודרת וכחלק מהעמקת הקשר האישי בין מחנך לתלמידים.


הרב דב ברקוביץ